פסק-דין בתיק עפ"ג 22842-07-11

השופטת ורדה מרוז

כללי

1.                במסגרת הסדר טיעון שהושג בין הצדדים בת.פ. 4725-08-10 (בית משפט שלום ברחובות), הורשע המערער, עפ"י הודאתו, בעבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ג) לחוק העונשין תשל"ז-1977.

על פי ההסדר, המדינה בקשה להרשיע את המערער והוא טען לאי הרשעה. בסופו של יום, בית המשפט קמא הרשיע את המערער בעבירה נושא כתב האישום וגזר עליו 6 חודשי מאסר על תנאי בתנאים שנקבעו בגזר הדין ו- 100 שעות של"צ שבוצעו וחייב אותו לפצות את המתלוננת בסכום של 3,000 ש"ח, ששולם.  

2.         בערעור זה, מלין המערער על הרשעתו וטוען כי נכון וצודק היה להסתפק באי הרשעה, בהתחשב בנסיבותיו האישיות ובנסיבות ביצוע העבירה, כפי שיפורטו להלן.

3.                בתקופה הרלוונטית לכתב האישום, שימש המערער כנהג אוטובוס בחב' "אגד".

עפ"י עובדות כתב האישום, בתאריך 23.8.2010 נסעה צעירה כבת 19 (להלן: " המתלוננת") באוטובוס, אותו נהג המערער וביקשה ממנו שיסביר לה היכן מצויה תחנת אוטובוס מסוימת. תחת להסביר, הוביל המערער את המתלוננת באוטובוס למקום מבוקשה (לאחר שהוריד את נוסעי האוטובוס בתחנה האחרונה) ובדרך עשה בה מעשה מגונה, כאשר אחז בידה, קירב אותה אליו ונשק פעמיים על צווארה.

תסקיר שרות המבחן

4.                שירות המבחן ערך תסקיר אודות המערער, ממנו עולה כי מדובר באדם כבן 51, אשר היה נשוי כ - 29 שנים ולו 6 ילדים בגילאים 6 עד 23. במהלך השנים האחרונות, התגרש המערער מאשתו והשניים ממשיכים לגדל את ילדיהם במשותף, כאשר המערער נושא בנטל פרנסת ילדיו המתגוררים עמו, מנהיגתו באוטובוס כשכיר בחב' "אגד".

5.                המערער סיים 12 שנות לימוד, שירת שירות צבאי מלא כנהג, לאחר שחרורו עבד במכון "ויצמן" כ - 20 שנה ומזה כ- 5 שנים, עד סמוך לאחר המקרה, הוא עבד כנהג שכיר בחב' "אגד".

6.         בפני שרות המבחן טען המערער, כי המתלוננת, אשר העריך את גילה כבת 24-25, הגם שבפועל התברר כי הנה צעירה יותר, נהגה לנסוע עמו באורח קבוע בקו האוטובוס בו הוא נהג ונהגה לשבת בסמוך אליו. בחלוף הזמן, נקשרה ביניהם ידידות, הם שוחחו והתלוצצו במהלך הנסיעות והמתלוננת אף סיפרה לו על מקום עבודתה. לדבריו, הוא קשר קשרים דומים גם עם נוסעים אחרים.

7.         המערער שלל בפני שירות המבחן תכנון מוקדם של המעשה והתקשה להסביר מה חלף בראשו בעת ביצועו. בדיעבד, הוא הודה כי התנהגותו חצתה גבולות, כי הסעתו את המתלוננת למקום מבוקשה, ללא תשלום, כ"טרמפ" - לא היה מעשה נכון וכן הוקיע את המעשה עצמו. המערער הוסיף, כי מיד לאחר שהמתלוננת עזבה את האוטובוס, הוא חש בושה וחרטה כלפיה והתכוון להתנצל בפניה למחרת היום. כן גמלה בלבו החלטה להפסיק לשוחח עמה. המערער שלל משיכה מינית כלפי המתלוננת.

8.         שירות המבחן התרשם כי הידידות שנרקמה בין המערער למתלוננת, טשטשה אצלו את הגבולות בין מותר לאסור וגרמה לו לחשוב בטעות כי הוא היה רשאי לנשקה. המערער פעל בחוסר שיקול דעת ומבלי שנתן דעתו להשלכות המעשה.

9.                שירות המבחן העריך כי לא נשקפת מהמערער סכנה להישנות מעשים דומים ורמת מסוכנותו נמוכה. ההערכה נסמכת על מבנה אישיותו ודפוסי התנהגותו של המערער, היותו בעל משפחה, אב חם ותומך לילדיו ועובד חיובי וראוי במקום עבודתו. גם הצער והחרטה שהביע המערער בגין המעשה, תמכו במסקנה זו.

10.           שירות המבחן הוסיף, כי המערער מבקש לתור אחר קשר זוגי רציני ועמוק ואין לו צורך לבצע מעשים על רקע דחפים מיניים אקראיים. בנסיבות אלה, ובהינתן הפגיעה הקשה בפרנסתו של המערער, אם יורשע בדין, שתגרור את פיטוריו מעבודתו - כפי שאכן ארע - המליץ שירות המבחן שלא להרשיעו ולהסתפק בהעמדתו בפיקוחו ובתשלום פיצוי למתלוננת.

פסה"ד של בימ"ש קמא

11.       בדומה לעמדת שירות המבחן, אף בית משפט קמא התרשם שהמערער הינו אדם נורמטיבי ונעדר דפוסי התנהגות עבריינים. בית משפט קמא הוסיף, כי חזקה על המערער שלמד את הלקח הנדרש ולא ישוב על מעשיו. יחד עם זאת מצא בימ"ש קמא לנכון להרשיע את המערער בעבירה מהנימוקים המפורטים להלן:

·        מדובר בעבירה מכוערת ומבזה, אשר פגעה באוטונומיה של המתלוננת על גופה. על כן, חייב לצאת מסר ברור תחת ידו של בית המשפט המוקיע את המעשה, וזאת באמצעות הטבעת חותם פלילי על העושה.

·        המערער ניצל את אמונה של המתלוננת בו, כמו גם את היותה נוסעת יחידה באוטובוס וחסרת אונים אל מול המצב אליו נקלעה.